בוזמניות אינסופית/רותם ריטוב 

ברומן 'הסיפור שלא נגמר', הרע שמאיים להרוס את ממלכת פנטזיה (וכתוצאה מזה את העולם הממשי) הוא "הכלום" The Nothigness. "הכלום" הוא לא ממש דמות, לא חיה איומה, שליט מושחת או כוח על-טבעי. "הכלום" הוא תופעה המיוצגת על ידי חושך שנוצר, משתלט וגדל בעקבות חוסר הדמיון וחוסר הרצון של בני האדם לדמיין. "הכלום" מתגלה בסיפור כתופעה מסתורית ואפלה שכוונתה היחידה היא להכחיד את עולם הדמיון. "הכלום" הוא הייצוג המטאפיזי להיעדר תחושות של פליאה והקסמות המותירות את האנושות במצב של אדישות, ציניות, חוסר אמפתיה וביטול החלומות. הכל נשאב אל "הכלום".

בּוֹ-זְמַנִּיּוּת אינסופית הוא מקבץ של ארבע תערוכות יחיד בהן הצופה מוזמן לצלול פנימה אל אותם המקומות ש"הכלום" היה שמח לשאוב אל החשיכה. הצופה מוזמן לקחת את הזמן, להאט, לטייל ולשים לב לנוכחותם הבו-זמנית של האלמנטים הגדולים הגלויים, כמו גם לפרטים הנסתרים/נחבאים, המרכיבים יחדיו את החוויה השלמה בכל אחת מארבעת תערוכות היחיד.

במקומות הלא צפויים נוצר הקסם שבונה את שלד העבודות וזאת בזכות ריבוי ההתרחשויות שקורות בו זמנית. לרובן לא נשים לב, אבל כולן נקלטות במערכות החושיות והפיזיות שלנו בכל רגע נתון. ארבעת האמנים המציגים, נוגעים, מטפלים, עוסקים, מבטאים או ממשים דרך שפת האמנות הפלסטית את אותם האזורים הנסתרים - הפיזיים, המחשבתיים והדמיוניים, המאפשרים לשאלות פילוסופיות, אסתטיות, מדעיות ופסיכולוגיות לעלות ואף להתקיים.

האדם הוא יצור מדמיין, יצור שממציא וחושב. אובייקט האמנות הוא חפץ בעל מטען (תרבותי, פילוספי, היסטורי, מקומי…) שמציע האמן לאוהבים לחלום בהקיץ, לאוהבים להתרגש ממשהו חדש, לאוהבי רצפי מחשבות והשראות ולכלל אוהבי האמנות.

חתום גוף/ טובה לוטן

רותם ריטוב

לוטן "מלבישה" את החלל ומתאימה את העבודות למידותיו. המיצב חתום: גוף הוא תווך בין בגד לבית, תווך בין צורניות שטוחה-פרוסה לבין מפוסלת ותלת מימדית. כל זאת בזמן שהגוף נוכח-נעדר במבני הנוף הגדולים  שמאכלסים את המרחב. יש לראות את המיצב חתום: גוף הן כעבודה מיצבית אחת, והן כהצבה של אלמנטים עצמאיים (גדולים כקטנים), המכילים בתוך עצמם התרחשויות אוטונומיות. חתום: גוף הוא מקום לשהות בו, חוויה אמנותית מרחבית המבקשת מהצופה כמו להתעטף בצורותיה ולהפוך להיות חלק מהחללים הריקים המחברים בין חלקיה: להיות חלק מהמטען החומרי, הרגשי, ההיסטורי והפילוסופי אותו המיצב מכיל. הצורניות האבסטרקטית נובעת מתוך ומחזיקה את עקבות תיפקודו הקודם של החומר (בגד), והגוף חבוי כחותם הטבוע בו ובצורות כמסומן סמוי.  האלמנטים במיצב מקיימים את שלוטן מכנה 'עיקרון העיטוף', המקבל את ביטוייו השונים בגוף הנעטף, המתעטף והעוטף - מעשה  שיסודו בויתור ופנייה למרחב מדומיין, מצב  ביניים מושהה בין המתנה למעבר.

עבור לוטן, בחירת הבגד היומי מבטא מצב רגשי. היא מתייחסת לבגד כעור שני המבטא את המצב הרגשי הספציפי של אותו היום: "המעיל הוא לא רק אביזר אופנתי! הוא מסמל הוויה. משמעות פירוק המעילים כחלק מהעשיה האמנותית, היא פירוק סדרות של מצבי רוח, של הוויה בתקופות שונות. הפירוק של המעילים הוא הוויתור על משהו אחד והבחירה ללכת לקראת משהו אחר. בצורה המורכבת מחלקי בגד, נוצרת מבניות חדשה, המשמרת משהו ממה שהיה. זו אינה סתם קונסטרוקציה, זו קונסטרוקציה שמלכתחילה הייתה עסוקה בעיטוף ובליטוף"

חקרנותה בחומר מתבטאת גם בחקרנות תיאורתית והשראה מטקסטים פילוסופיים הקשורים לתיאוריות של המרחב, כאלו העוסקים ביחסים שבין גוף למעטפת, גוף לאובייקט וגוף למרחב. ביניהן, תיאוריות של הפסיכואנליסט דונלד ויניקוט[1] שהצביע על חוויות ראשוניות טרום מילוליות במרחב אם-ילד כמעצבות את האדם כישות מרחבית הן במובן הפיזי (הגוף כאובייקט מרחבי) והן במובן הנפשי (הטופוגרפיה החווייתית-רגשית-תודעתית של הנפש); הפילוסוף גסטון בשלאר[2] שחקר באמצעות ייצוגים ספרותיים את מושג הבית כחוויה חושית-רגשית להבנת המימד הסטרוקטורלי-אידיאי של הביתיות כמשכן לאינטימי (מה הופך מרחב למקום משכן, לבית); הפסיכואנליסט דידייה אנזיה[3] שהתמקד אף הוא בחוויות ראשוניות דרך חקר הקשר שבין האני ומעטפת העור כדי להבין כיצד נוצרת חווית ההיות בעולם.

על אף השימוש בחומריות רכה, עבודותיה של לוטן מודרניסטיות, צורניות, מופשטות ושפת האמנות היא ברוטליסטית. יש הדגשה של חריצים, הבלטות, חיתוכים, קריעות וחיבורים של פני השטח ושל השלד. כל אלו מכילים ומשמרים את סימני ועקבות קונסטרוקצית הבגד, שבמעשה פירוקו מתגלה ההיגיון הפנימי של השלד. בפעולה שמתחקה אחורה, בפעולת הריברס-אינג'ינירינג, הבגד הופך למוצר אחר - למבנה עיטוף.

המבט החיצוני המרוחק הוא כמו צפיה על מבנה אדריכלי והמבט הקרוב נכנס לעומק התפר.

[1] דונלד וודס ויניקוט Donald Woods Winnicott 1896 – 1971 רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי, מממשיכי דרכם של פרויד. פיתח שיטות טיפול בילדים באמצעות משחק, ואת ההבחנה בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב.

[2] גסטון בשלאר Gaston Bachelard 1884 - 1962 פילוסוף צרפתי בתחומי הפואטיקה והפילוסופיה של המדע. בסדרת ספריו חיבר בין אדריכלות, מרחב, פואטיקה, דמיון ואמנות. שני ספרים בולטים במיוחד: הפואטיקה של המרחב והפואטיקה של החלימה בהקיץ.

[3] דידייה אנזיו Didier Anzieu  1923 - 1999 פסיכואנליטיקאי צרפתי. כתב ויישם את התיאוריה  "האני-העור", המתארת את היווצרות המחשבה והאישיות באמצעות חוויות של מגע.