אנטומיה של קלקול ידוע מראש

יעל קיני, אוצרת.  דצמבר 2015

על הקיר שמול הכניסה לגלריה מופיעה תכנית אדריכלית פשוטה שפלט המחשב – מלאכת תחרה שהיא פרי קלקול במחשב, שכך מחק את מה שביקשה טובה לוטן למחוק לגמרי, והחדיר כעין זוהר שמש אל בין שתי התכניות שהשאירה בתמונת ראי. "שיכון רכבת" – כך קוראת טובה לעבודה, היחידה למעשה שאותה השאירה ללא התערבות נוספת. זו גם התכנית היחידה שבה נוכל לקרוא את שם המתכנן – עמידר - ופעם נוספת בכתב הראי. כמו שילד לומד לכתוב.. האם ניסתה האמנית לרמז לרגע על אוטופיה חברתית? בקיר האחר תלוי לבדו תצלום שצילמה האמנית בסין, ובו שלד של בית בסביבה כפרית מבטיחה, בין  עצים. הבית בוהק בלובן שליו ופשוט – כמו בניית לגו שבנה ילד ותפחה ויצאה ממידותיה להתאים למבוגר. הנה מתחיל החלום לקבל צורה..

בעבודת הפרגמנט שבקיר שמאחורי הנכנס, שוב מופיע חלק תכנית ברור של מגרש חנייה, בעיגול צהוב רעלי, כמו הייתה זו שוב שמש. הפעם נתנה האמנית לשמש את צורתה העגולה, בשחור שמן אטום בחלקו, ובשחור גרפיט מרצד; והשחור מתחיל לכסות מלמטה, כמו ליקוי חמה. בשרטוט האדריכלי עצמו מסומן כיוון המילוט.

כותרת העבודה שליד הכניסה היא "להכניס את הצל של העץ הביתה". שני ניירות הפרגמנט משכפלים חזית וחתך דרך קומות בית מגורים, שניתן לדמיין אותו בנוי עם גג רעפים אדום משונן, כמו התגשמות של החלום הבורגני. האמנית מעתיקה, משכפלת ומשחקת בפרטי הבניין הנתונים ומכניסה פנימה את הכתם השחור, כמו צל עץ או קלקול שחדר לבית פנימה: כבר בשלב המוקדם של החלימה על מרחב פרטי מגן, נכנס הקלקול. באמצע הקיר רוקמת טובה על מחברת שורות- שורות בלבן על גבי חום, "דף חדש". היא חודרת דרך כל דפי המחברת, וכך משבשת ומונעת כל אפשרות לכתיבה תמה. זהו היבט נוסף של האנטומיה   של הקלקול הידוע מראש.

ה'קלקול' ממשיך להתגלגל ולגוון את צורותיו. בכל המחברות החתומות הרקומות מטביעה  האמנית מלות גנאי המייצגות דעות קדומות ורוע המוטבעים בכולנו. מלות הגנאי מתייחסות לנשים, ובאקט מיגדרי – ברקמה היא מחדירה אותן בצפיפות אובססיבית. האם תכניות האדריכלות בתערוכה הן ייצוג של ה'גברי'? ושוב נראה שה'קלקול' מופיע כבר בשלב ה'חלימה' - הסטיגמה מוטבעת על כל המחברות, וכלל אי אפשר לפתוח 'דף חדש'.

האמנית יוצרת בתערוכה משוואה בין סוגי שפה – שפת האדריכלות, שפת המחשב וכתיבה תמה, שלושתן תוצרי תרבות המבקשים לאלף את הטבע. אך יחד ומיד עם ההתכוונות התרבותית, חודרים הפרא והרוע ומתפשטים.

הציור 'טורפים' (דיפטיך, מס' 10) והרישום 'להכניס את הצל של העץ הביתה' (מס' 12) שבקיר השמאלי בחלל הפנימי, הן העבודות היחידות המתחילות מבד חלק ומנייר חלק. אך גם בהן מגבילה טובה את מידת החופש שלה: היא מעתיקה ידנית את השרטוט, הכתיבה התמה, או את סימני המחשב, כאילו הפנימה את שפתם, הניחה להם 'לאלף' אותה. היא נשמעת להם, אך שוב מחדירה את הקלקול. בדיפטיך 'טורפים' מציירת טובה את חתך הבית כשקווי הקומה נראים כמו קווי המחברת שנפתחה. השחור הסמיך סוגר על דימוי שלד הבית מבחוץ, ומבפנים מתפשט השחור, אפל ופראי, מחלל המדרגות המשותף לדיירים אל סבך אותיות ומילים, בכתב שעיצבה האמנית ויצרה לו שבלונה ידנית. בקושי ניתן לפענח את המילים "הם טרפו", "לדבר", "אמר" - ואז 'נטרף' הכתוב.

בארץ רחוקה כמו סין יכול החלום להמשיך ולחיות, גם אם באחד הצילומים בחלל הפנימי מופנים ה'דוקים' כלפי הצופה ולובשים הבעה אלימה; האלימות מתגברת גם בגלל שכנותו של הצילום לעבודה הפלקטית, האדומה והדוקרת התלויה לידו, הנראית כמו כרזת תעמולה מדממת.

העבודה האדומה (להכניס את הצל של העץ הביתה, מס' 7) ושני הציורים הנוספים, אותם כיסתה טובה בצהוב, 'ליקוי חמה' (ללא כותרת, מס' 3) ובשחור (לחם, מס' 8+9, 11)* - תומכים בתערוכה בהיקפה, ושלושת הצילומים תומכים בה ממרכז. הציורים עמוסים טיפול וצבע, כאילו כיסה אותם ה'קלקול' והותיר את שקיפות נייר הפרגמנט רק בשוליים, כשהמצפן בשולי השחור ממשיך להראות את הצפון. הצילומים, עם השלד הלבן שבהם, מקפיאים אולי מצב של סיכוי ושל תום, כשבמעבר הצר של הגלריה, נראה ה'ילד' שוקד מלמעלה על מלאכת הדוקים שלו, לסמן מתווה אפשרי לקן הקוקייה.

- - -

*שלוש העבודות "לחם" נעשו על גבי תכניות אדריכליות של בית חרושת ללחם.