עם חלוף הזמן

ציור, צילום, פיסול ווידיאו

דן בירנבוים, ברכה גיא, קרן דולין, ליהי חן, טובה לוטן, דבי מורג, חוה ראוכר, מיכל רובנס

התחלתי לכתוב שירה/ אחרי שחציתי את שנתי התשעים/ מאז, בכל יום/ יש לי סיבה טובה לחיות/ גופי רזה וקטן/ אך עיני עדין רואות/ לליבם של אנשים/ אוזניי עדיין שומעות/ את רחש הרוח/ ופי עודו מלא חיים/ "אמרת את זה יפה"/ מחמיאים לי כולם/ ואני שמחה על כך/ ויש לי כוח להמשיך.[1]

ילדות היא טריטוריה של זמן מתעתע, המתאפיינת בקווי מתאר ברורים ומטושטשים כאחד, מוּכרים ומושכים את הלב, אך חמקמקים ובלתי ניתנים להגדרה. אנשים שבים אל ילדותם, משחזרים אותה ומתמודדים עם היעדר הממשוּת של הזיכרון ושל הזמן האחר שבו היא שרויה. זמן הילדות הוא בחזקת נעלם, אך גם נוכח כל העת.

הזמן האחר של הילדות נקשר גם לרעיון של גן העדן. ביצירות פרוזה ושירה מוצאים שוב ושוב את המשיכה אל דימוי גן העדן – כייצוג של זמן נטוע בתודעה שהוא רחוק מכדי שניתן יהיה לזכור אותו במדויק וקרוב וחשוב מכדי שאפשר יהיה לשכוח אותו. בספר בראשית גן העדן מייצג זמן ומקום שאין לו רצף כרונולוגי. במובן מסוים, הזמן מתחיל עם גירושם של אדם וחווה ועם חשיפתם לכוחם המכלה של הזמן והעולם, לחולי, לסבל ולמוות. כשם אדם וחווה נענשו בחשיפה אל "העולם האחר" הכאוב, כך עולמו של הילד מתערער בעת שהעולם הממשי פולש לתוך גן העדן שלו ומטיל אותו אל הזמן האמיתי, אל המקום שבו יש כאב ומוות. המשורר הפולני מתאר רגע של שיבה לגן העדן של ילדותו:

ה?י?ה ז?ה כ??ר ד??ש??א ע?ל ג??ד?ת ה?נ??ה?ר, ש?ו?פ?ע?, ל?פ?נ?י ה?ק??צ?ר ה?ח?צ?יר,/ ב??י?ו?ם כ??ל?יל ז?ך? ש??ל ש??מ?ש? יו?נ?י.
כ??ל ה?ח?י??ים ח?פ??ש??ת??יו, מ?צ?את?יו ו?ה?כ??ר?ת??יו./ צ?מ?חו? כ??אן ע?ש??ב?ים ו?פ?ר?ח?ים ש??ה?י??ל?ד ה?כ??יר ל?פ?נ?ים./ מ?ב??ע?ד ל?ש??מו?רו?ת ע?ינ?י?ם ע?צו?מו?ת ל?מ?ח?צ?ה ש??א?פ?ת??י א?ת ש??פ?ע ה?או?ר/ ו?א?פ?ף או?ת?י ר?יח? ו?ח?ד?ל?ה ה?ד??ע?ת כ??ל??ה?. למ?ח?צ?ה ש??א?פ?ת??י א?ת ש??פ?ע ה?או?ר/ פ??ת?א?ם ח?ש????תי ש??א?נ?י נ?ע?ל?ם, ב?ו?כ?ה מ?א?ש?ר.[2]  

בשיר זה מילוש מתאר רגע של הארה שבמהלכו ההווה חדל מלהיות הווה והעבר כבר אינו עבר. במצב זה של שיבה לעולם שקדם לחוקיות החיים המוּכרת, מתאפשר אושר מוחלט. נראה כי רק בילדות ניתן לחיות בגן עדן נמשך, בזמן שאין לו זמן, ללא כל מודעוּת וללא תחושת קץ. ההשתהות מחוץ לזמן הכרונולוגי מתאפשרת בשיר זה כיוון שהילד עדיין אינו מצוי במצב של התפכחות.

תחושה דומה מתעוררת כאשר קוראים את הטקסט של רולן בארת, המתייחס לזיכרונות ילדות מחבל הארץ בצרפת שבו נולד, הסו?ד ווסט ("דרום מערב"):  

האור של הסו?ד ווסט [...] משהו רומז לי שעברתי איזה סף ושאני נכנס לארץ ילדותי. קבוצת עצי אורן בצד הדרך, דקל בחצר בית, גובהם של העננים שמעניק לארץ גמישות של פנים. אז מתחיל האור הגדול של הסו?ד ווסט, אצילי ומרומז גם יחד. לעולם לא אפור, לעולם לא נמוך (גם כאשר השמש לא מאירה), זהו אור מרחב, מוגדר פחות על ידי הצבעים שהוא נותן לדברים [...] ויותר על ידי האיכות הנוחה לחיים שהוא מעניק לאדמה. [...] זהו אור מאיר. צריך לראות אותו, את האור הזה (כמעט הייתי אומר להקשיב לו, כי הוא מוזיקלי כל כך) [...] צלול, זוהר, קורע לב ממש [...] כך, בגיל שבו מתעצב הזיכרון, הפנמתי מאותן "מציאויות גדולות" רק את התחושה שהן סיפקו לי: ריחות, צלילי קולות, מסלולים, אורות, כל מה שביחס למציאות נעדר באופן מסוים אחריות ומשמעות, חוץ מלעצב מאוחר יותר את הזיכרון של הזמן האבוד [...] אם אני כותב על הסו?ד ווסט כפי שהזיכרון משתבר בתוכי, זה מכיוון שאני מאמין בנוסחה של ז'וזף ז'ו??ב?ר [סופר]: "אין להתבטא כמו שמרגישים, אלא כמו שזוכרים".[3]

גם בארת מתאר רגעי התעלות ייחודיים במפגש עם הטבע בילדות, רגעים של מעוף והשתאות הממוקדים בחוויית ההווה שהיא נעדרת זמן ומחשבות. בהמשך החיים אנו נוטים להביט ברגע ההווה מתוך מודעות לזיכרון ולהתנסות המצטברת. עד מהרה אנו מגיעים להכרה בדבר טבעו של זרם המאורעות שאנו חולפים בו: שהוא סופי ובלתי הפיך. גם הכרה זו פעמים רבות חומקת, מיטשטשת ונותרת אי שם, הרחק מהעיסוקים היומיומיים, עד שבשנותינו המאוחרות היא מכה בנו שוב.

ההתמודדות עם הזמן החולף ועם המוות ניכרת בסיפור חייו הנודע של הסופר הרוסי לב טולסטוי. יובל לוריא, בחיבורו "על עצם השאלה",[4] מספר על הסופר המפורסם שבאמצע חייו, בשיא תהילתו, הבין שהחיים שלו חסרי משמעות. טולסטוי, שנולד למשפחה דתית, חדל להאמין באלוהים בבגרותו והתמסר לכתיבה ספרותית. הוא מצא עניין בתחומים רבים, נישא, הקים משפחה וזכה להצלחה רבה, עד שהתעוררו בו תהיות והתעצמה בו ההכרה שכל פועלו ייעלם ברבות הימים ושאין תכלית לחייו. טולסטוי נתקף דיכאון קשה ואף שקל להתאבד. בזמן מצוקתו הוא הושפע מפילוסופים רבים – ובהם ארתור שופנהאואר, שטען כי אדם החרד מן המוות חי באופן לא נכון, שכן הוא מנסה לשלוט בדבר בלתי ניתן לשליטה, כלומר בעתידו, כאשר הפתרון הוא להתרכז בהווה. אדם שאינו מפנה את מבטו לעתיד נרפא מחרדת המוות. בסופו של דבר טולסטוי הצליח ליצור סינתזה בין החשיבה הפילוסופית לבין החשיבה הדתית. הוא ביקש לחוות לעומק את משמעותם של הדברים ולחיות לפי רצון האלוהים, באופן בלתי אמצעי, ללא תיווך של מושגים ורעיונות הקיימים באידיאולוגיה דתית כזו או אחרת. הרצון האישי שלו, המונח ביסוד הווייתו, הוא לבדו מקנה לדברים משמעות. בו בזמן טולסטוי הכיר בעובדה שהוא יצור סופי, שחייו יסתיימו, ושעם מותו ייעלם הרצון שלו שמקנה משמעות לדברים. קבלה עמוקה של הגורל הבלתי נמנע, של הזמן המכלה ושל ההזדקנות, תוך התמקדות מלאה בחוויית ההווה – זו הייתה דרכו להתמודד עם מצוקתו.

כל אדם נאלץ להתמודד בדרכו שלו עם הזקנה הצפויה לו. אף אחד אינו יכול להכין את בני האדם במדויק להתמודדות האישית עם האופן שבו ההזדקנות תארגן את זיכרונותיהם ואת חרדותיהם או תשנה את כושר השיפוט ואת סולם הערכים שלהם. התפיסה החברתית לגבי זקנה אינה מעודדת. מיוחסים לה מאפיינים של עריריות ובדידות, המלווים לעתים בעצב. אולם בתהליך ההתמודדות עמה, באופן בלתי נמנע, מתעמקת ההכרה בכך שהגוף נדון לתהליך פירוק, בהתאם לטבעו של העולם להשתנות, להימצא בתנועה מתמדת, שכן דבר אינו סטאטי. אנו מבינים שכל התופעות שאנו חווים מופיעות ונעלמות – נעות בין קטבים של צער ושמחה, התפתחות ודעיכה, חיים ומוות.

התערוכה "עם חלוף הזמן" מתייחסת למתחים אלה, הנובעים משליטתו הבלתי מעורערת של הזמן החולף – למתח שבין יופי והתכלות, לצורך לעסוק במשמעות החיים לנוכח תהליכי ההזדקנות וההכרה בקץ הקיום. כל אחד מן האמנים עוסק בדרכו בזמן החולף. מבחינה חזותית, בחלק מהעבודות הזקנה והמוות סמויים, מבעבעים בפנים בשקט, נושאים מסר לעתים חמקמק ובלתי ניתן לפירוש חד-משמעי. בחלק אחר של העבודות ניכר עיסוק ישיר יותר בהתפוררות, בכליה ובמוות, לעתים מתוך עמדה מאופקת של קבלה והשלמה. מסרים אופטימיים ופסימיים נשזרים לסירוגין בעבודות.  

טובה לוטן מציגה עבודות אניגמטיות שאינן מפוענחות בקלות, למרות חזותן הברורה לכאורה. גם דיבורה וכתיבתה על עבודותיה מתאפיינים באותה רוח פרגמנטרית, בתיאור נוגע-לא-נוגע במה שהעיניים רואות, ובכך גם ניכר קסמה הייחודי כאמנית. לדוגמה, בציור להכניס את הצל של העץ הביתה (2015) מוצג בית סכמטי שקוף בעל קווי מתאר מודגשים. ברקע המוחשך ניכר צלו של עץ, ומבעד לענפיו השחורים נראים כתמי צבע אדום בוהק הזורים אור. בהקשר זה לוטן כותבת בלשונה המיוחדת, האניגמטית:

"לזכור את העץ, "הצל של העץ" הוא הזיכרון שהעץ מטביע על פני הקרקע, ומבחינתי הוא הנפש שלו. הצל של העץ הוא "לא עץ", אבל "גם עץ". הוא כן ולא. הוא מבלבל ודיכוטומי, ישנו ואיננו, חמקמק משתנה, טוב וגם פחות. הוא מורכב, מסתורי. מדיטציה ומנוחה. וגם הוא "לא צומח" אלא משתרש, "לא לגובה" אלא לעומק, מכונס ופסיבי. קשה לתפוס כל כך הרבה סתירות בכף היד".

צלו של העץ המסועף עשוי גם להיראות כתחרה שחורה ואוורירית שאוטמת את חלל הבית ומשרה על הציור אווירה מאיימת. המבנה מזכיר מעין אחוזת קבר, מסוג הקברים המפוארים שנראים בבית הקברות פר-לשז בצפון פריז. בציור נוסף, אישה נול (2018), נצפה משטח שחור גדול ממדים הנראה כיריעה שחורה ספק עשויה חוטים ספק מורכבת משערות. זהו ציור חידתי ולא ברור, ועליו לוטן כותבת: "העבודה אינה אישה ואינה נול אלא שתי שמלות קטנות, מחוברות בבסיסן. בחריץ שבין הידיים לגוף רצים חוטים. הרבה חוטים, הרבה מידי חוטים". בין אם מדובר באישה, בנול, בחוטים, בשערות או בארון קבורה, ובין אם בכל דבר אחר שעולה בדעת הצופה, עוצמתו ויופיו הקודר של הציור מדברים בעד עצמם.