הבהלה לרעב / טקסט
"כאשר הצורך נחלם בחברה, החלום הופך לצורך" , גי דבור
התערוכה היא הראשונה בסדרה של שלוש תערוכות העוסקות בנושא רעב. לא רעב ממשי למזון, או רעב קיומי, אלא רעב שהפך לתשוקה ואובססיה לחפץ.
חפצים, כפי שהטיב לנסח ז'ול דויד פרואן (prown) משמשים כסוג של "מדיום" המגשים בחומר ערכים, ציפיות ואמונות "artifacts materialize belief" אך נוטים לצייר את העולם באופן אידיאלי.
בחברות עתיקות הכירו את משמעותם של חפצים באמצעות תרבות ומנהגים, כיום היחס לחפץ נעשה גלוי לעין, העולם שאנו רואים הוא עולמו, והצריכה העצומה של החפצים שולטת במציאות היומיומית בעוצמה, שמכלול החיים, כפי שמכנה גיי דבור ((Debord בספרו "חברת הראווה" נראה לעיננו כהצטברות עצומה שלל ראוות.
התערוכה מבטאת את היחס בין אנשים וחפצים אשר תופס חלק נכבד בקיום שלנו. יחס הנע בין זיקה מבוקרת לבין תאווה אובססיבית לאוביקט. התשוקה נוכחת בתודעה ללא הרף, למזון, להערכה, למין, לרכוש, לאובייקט. תשוקה חמדנית, יוצרת את הרעב הבלתי ניתן לשבעה, את חיפוש העונג. התשוקה הבאה על סיפוקה, נולדת מחדש שוב ושוב, מעין "גלגל הסאמסקארה". השעבוד לחפץ מכונן ומעצב את ההיבטים של היומיום: תפיסת הזמן, ארגון המרחב, היחסים החברתיים, היחסים הבין אישיים, בתקשורת, בתרבות ובאמנות. הבעיה נוצרת כאשר אותה סובייקטיביות מחופצנת אינה מבדילה בין הצורך לבין החלום, והופכת את החלום לצורך. זה בא לידי ביטוי גם באופן שבו עבודת האמנות שהייתה אמנם מאז ומתמיד גם סחורה, (אך לא סחורה בלבד), הופכת לאובייקט נחשק ונצרך. עולם האמנות חודר אל תוך החיים הפרטיים ומציף את צרכן האמנות בהון ויזואלי יקר.
דיכוי, או פיתוי? שלמות או נכות? הסובייקט נותר חסר אונים מול התשוקה הנחווית כאי נחת ותחושת העדר .
טובה לוטן 'מתמכרת' לאובייקט אותו היא מצלמת. המודל שלה הוא מיכל מים הנראה ככדור קריסטל או בדולח, מלא במים עד חציו, כשמעל קו המים נעים פרחי לנטנה. המיכל 'ממוקם' במרכז הפריים, כמו בטבור העולם. הרקע, מטושטש, אך הגן הפורח משתקף מתוכו, נראה כאילו כולו צף.
דומה שהגן נעקר מסביבתו וממציא עצמו מחדש כעולם קלידוסקופי, מנותק מהקרקע, משוחרר מחוקי הכבידה וחסר שורשים. הכדור אינו מספק תמונה אחת קבועה ויציבה, אלא מצב של השתנות מתמדת. בצילום השני הכדור המונח על פני האדמה, כמודל המייצג 'מיני עולם' - מציאות בדגם מוקטן. האובייקט קובע את מקומו בחלל, את הצופן והקוד לכוחו, כפה פעור לרווחה גומע ויונק את המבט של הצופה.
אוצרת: ניצה פרי