מציגים: אמיר נוה, דרור קרטה, אינה פולונסקי, אנדרי לב, גיא יוספן, גבי קריכלי, מיכאל קסוס-גדליוביץ', אנדי ארנוביץ, לנה רבנקו, אן בן אור, טובה לוטן, אתי נאור, אסתר שניידר, הילה עמרם, אנה לוקשבסקי, מיכל קול, אמיר שפט, אורלי הומל
רעיון גן העדן משותף לתרבויות רבות, בהיותו מבטא כמיהות אנושיות למקום טוב, מוסרי וטהור יותר שמשולל דאגות גוף ורוח. גן עדן הוא מקום אגדי ושמיימי המשויך לעולם הבא אך כל תיאורו והוויתו נעוצים בארצי ובגשמי של העולם הזה – בין אם זהו הגן של ספר "בראשית" שנטע בעדן והושקה על-ידי נהר שהתפצל, או בין אם אלה שדות אליסיום של המיתולוגיה היוונית שמוקמו בקצה המערבי של כדור הארץ. המילה גן עדן בלשונות אירופיות רבות – Paradise, paradis, paradiso – כמו גם המילה "פרדס" בעברית מקורה במילה הפרסית העתיקה pairidaeza שפירושה היה שטח המוקף ותחום בחומה.
אכן גן עדן, על פי הדתות המונותיאיסטיות, הוא מקום בו שולטים השלווה והיופי מתוך סדר לוגי מיסטי, ובו נפגשים הטבע והאדם בהרמוניה ובקרבה הדדית, ללא פראות, ללא כאוס, ללא מוות. זהו מרחב אוטופי שממנו נולדה שפה אורנמטלית שלמה הכוללת דימויי חיות, יצורים פנטסטיים ומוטיבים צמחיים, ועל פיו תוכננו גנים ארמונות מוסלמיים, גני מנזרים וכנסיות, ואף בית המקדש נחשב למשכן גן עדן עלי אדמות. מרחב גן עדן הוא רוחני-פנימי וכולו אלגוריה למצב של תמימות, אושר ושיווי משקל נפשי, שיש בו שלמות ועושר חזותי נטולי יצרים, נטולי סערות.
אלא שגן עדן התנ"כי הוא תחילתו של הגיהנום. בקירבו, בין נופיו השלווים, אדם וחווה אוכלים מעץ הדעת ומאבדים את חיי הנצח, מגלים את עירומם ומגורשים לבלי שוב ושערי הגן נסגרים מאחוריהם, כשהם מקוללים לעד. במרחבי גן העדן מתרחש אובדן התום, ונוצר הקרע והניכור בין האדם לטבע. המוות הופך לחלק בלתי נפרד ממעגל החיים של פריחה ולבלוב, קמילה וחידלון. עבור האדם הופך המוות לנוכחות מתמדת המעצבת את החייים. לצד המוות נחשפת ופורצת המיניות והייצריות ובאותה נשימה מתבסס הסימון התרבותי מערבי של עליונות הגבר על פני האישה: "והוא ימשול בך", מעניש אלהים את חווה ומעניק לגיטמציה לאפלייה מתמדת של האישה בהיסטוריה של המערב.
בגן עדן נשברת השלמות השלווה הפנימית נקרעת לפיסות. הגיהנום מתהווה כמצב נפשי שהינו חלק בלתי נפרד מהתודעה, כפי שכתב ארתור רמבו ביצירת המופת שלו "עונה בגיהנום" (1873): "אני מאמין שאני בגיהנום ולפיכך אני נמצא בו". הרוע מתגלה בתוך הטוב ומערער את הגבולות שבין נכון למוטעה, בין מוסרי לחוטא, בין יפה למכוער. עם גירושם של אדם וחווה מגן עדן, אף השפה הופכת לחסרה, שכן הם מאבדים את היכולת לבטא במילים את המציאות סביבם.
רעיון גן העדן, שהווה מקור אסתטי ותרבותי בלתי-נדלה בתולדות האמנות המערבית, ובמקביל בתרבות המזרחית-מוסלמית, חי ובועט באופנים שונים באמנות של היום. האמנים המציגים בתערוכה ניזונים באופן מודע ולא מודע מההיסטוריה החזותית והסיבולית של גן עדן, נדברים איתה באופן פואטי, ביקורתי והומורוסיטי, ומכוננים באמצעותה עולם דימויים אשר משקף חיפושים אמנותיים, פוליטיים וחברתיים עכשוויים.